ההיסטוריה של הג’אגלינג

מאת רני אייזנברג (עריכה – ג’יל)

יש סברה שאומרת שהג’אגלינג התחיל בתקופת האבן כפיתוח לזריקת הבומרנג. הקשר הוא הגיוני מאחר שבזריקת הבומרנג יש לחדד את המיומנות על מנת להגיע לצייד מוצלח, כלומר המיומנות שירתה אז באופן ברור את הצורך בהישרדות.

מה שאיננו יודעים וכנראה לעולם גם לא נדע זו הנקודה בה המיומנות, התרגול והפעילות הפכו להיות בעלי ערך בפני עצמם. הג’אגלינג כנראה נולד בנקודה הזו, הנקודה בה הלוחם או הצייד מצא את הזריקה והתפיסה של כלי הנשק מהנה בפני עצמה אפילו בהיעדרות האויב או הטרף.

למונח ג’אגלינג יש במילון “רנדום הוס” שתי הגדרות :

1.להחזיק מספר עצמים בתנועה באוויר, לזרוק ולתפוס אותם באופן סימולטאני.

2.לתפעל דבר מה במרמה.

מילונים אחרים ואנציקלופדיות אחרות אומרים דברים דומים : מיומנות תפעול של עצמים וכן גם פעולה של אדם המנסה לעשות משהו לא ישר, בד”כ כשמדובר בכסף.

זריזות מול חוסר יושר, וירטואוזיות מול מידה רעה.

התרבות שלנו תמיד או שהתפעלה או שדחתה את האומנות/מיומנות העתיקה הזו.

השורשים של האמביוולנטיות הם בני אלפי שנים.

המונח ג’אגלר הגיע מהמילה הלטינית ג’וקולטור, שפרושה A FUNNY FELLOW (בחור מצחיק), מבוסס על השורש ג’וקולרי, בדיחה.

מלטינית עברה המילה לצרפתית – JONGLEUR- ומצרפתית הושאלה לאנגלית במאה ה-12.

מובנה היה אז בדרן או ליצן, אבל לעיתים קרובות שימשה גם לתאר קוסם או חוזה עתידות.

החל מהמאה ה-17 משמשת המילה האנגלית לתיאור הג’אגלר כפי שהוא היום, כלומר אומן המתמחה בתרגילי שיווי משקל ובתרגילי זריזות של זריקה ותפיסה של עצמים.

התיאור העתיק ביותר של ג’אגלינג שנשמר נמצא בקברים של בני חסן בתרבות של מצרים העתיקה, בשנת 2000 לפנה”ס.

ליד ציורים של נשים שעסקו בג’אגלינג היו ציורים של רקדנים ואקרובטים ולכן מייחסים לג’אגלינג כיוון של אומנות מופע.

אחרי קברי בני חסן יש פער של כ 1500 שנה עד לעדות הבאה של הג’אגלינג , באומנות היוונית, בד”כ כאיתורים על גבי כדי חרס.

רוב העוסקים בג’אגלינג בתקופה היוונית היו נשים.

גם בזמן האימפריה הרומאית הג’אגלינג היה נפוץ, הרומאים אהבו לג’אנגל בכלי נשק שונים כאות של גבורה.

הג’אגלינג היה מקובל מאד עד להחלשות האימפריה הרומאית.

עם התחזקות הכנסייה, הג’אגלינג קיבל מעמד של חרפה וביזיון וכך נשאר עד סוף ימי הביניים.

הכנסייה והממשל בימי הביניים זעמו באופן חמור על הג’אגלרים. על פי צווי המלך שפורסמו בפריז בימי הביניים, חובות המלך היו “למנוע גניבה, להעניש נואפים ולסרב לכלכל ג’אגלרים”..

מה עשו הג’אגלרים שהרגיז כל כך את הכנסייה ?

קשה לדעת בוודאות, אך כנראה זה היה בגלל שהג’אגלרים נהגו לצחוק על כל דבר, ולכנסיה בימים ההם היה קשה לקבל את התרבות הזו.

להבדיל מאיש הכנסייה שראה את הג’אגלר ככוהן השטן, במקורות היהודיים מופיע הג’אגלר באופן חיובי ביותר. הג’אגלינג מוזכר 5 פעמים בתלמוד.

הג’אגלר הראשון המוזכר היה רבי שמעון בן גמליאל (שנולד כעשר שנים לפני הולדת ישו) . הוא היה ידוע כחכם גדול ונחשב למנהיג האומה. במשך פסטיבל סוכות, התושבים בירושלים חגגו את שמחת בית השואבה. ההתייחסות היא למים, אשר נשאבו ממעיין שנמצא בפאתי העיר ושירתו את בית המקדש. מקור המנהג בציטוט התנכ”י “ושאבתם מים בששון”. זה היה אז שרבי שמעון בן גמליאל ג’ינגל שמונה לפידים. הביצוע הוצג בחצר של המקדש לפני אלפי צופים שהיו מקומיים ועולי רגל : ” אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו”.

כל הג’אגלרים המוזכרים בתלמוד היו ידועים כחכמים גדולים והחזיקו במשרות רמות מעלה.

האיזכור האחרון של הג’אגלינג בתלמוד מופיע בתוך תיאור של חתונה, כאשר הרב המחתן, על מנת להוסיף על השמחה עשה ג’אגלינג עם שלושה ענפי הדס.

המסורת של ג’אגלינג בחגיגות שמחה יהודיות המשיכה, כמו שניתן לראות לדוגמה בסרט “כנר על הגג” עם רוקדי הבקבוקים בחתונה.

בסוף ימי הביניים הג’אגלינג החל לתפוס שוב מקום של כבוד. באותה תקופה הופיעו הג’אגלרים במסגרת ירידים עממיים.

בתחילת המאה ה-19 החל הג’אגלינג להתפתח לכיוונים המוכרים לנו כיום וזאת בעקבות התפתחות אומנות הקרקס.

בתחילת המאה העשרים הופיעו שני להטוטנים בלתי רגילים שנתנו תנופה אדירה לתחום והביאו את הג’אגלינג לשיאים חדשים. מדובר באנריקו רסטלי ובובי מיי.

במונחים של שליטה טכנית אף אחד לא עלה על הביצועים של רסטלי שיכול היה לג’אנגל שבעה כדורים, לסובב על הרגל שלושה חישוקים, להעמיד כד על מקל פה כאשר הוא עומד על קרש עם צילינדר מתחת (רולה בולה) והכול באותו הזמן.

בובי מיי לעומת זאת לא אהב להציג את עצמו כוירטואוז כל יכול, הוא היה אדם צנוע ועל כרטיס הביקור שלו היה רשום בובי “MAY OR MAY NOT” – בובי יכול או לא יכול..

ההוקרה והכבוד שלהם זכו רסטלי ומיי, מצביעה על היחס החדש כלפי הג’אגלינג במאה ה-20.